כנסיית הקבר בירושלים, טקס האש הקדושה אחד הטקסים המרגשים שחוויתי וצלמתי בעולם. צפיפות, דחיסות, לחץ ואמונה. כמיהה, ציפייה , תשוקה והמון רב. המצלמה היא כלי המחקר שלי בנושא שמרתק אותי כבר שנים: מהי האמונה שבלב? כיצד היא נראית? מה הביטוי החיצוני – ויזואלי שלה? מה מתרחש בחדרי הלב במקום שמעבר לפסאד החיצוני של ה"דתי"? מה יישאר אחרי שנפשיט את מעטפת הפולחן ואת מילות התפילה?
"צילום הוא מציאות כל כך עדינה שהוא הופך להיות יותר אמיתי מהמציאות" אלפרד שטיגליץ
בעודי ממתין במשך שעות עם אלפי המאמינים לבואו של הפטריארך היווני ותחילתו הרשמית של הטקס, תרתי אחר תשובה לשאלות. נעתי בין חדרי הכנסיה והתבוננתי. עיניה של הנזירה קראו לי מרחוק. קראו לי להתקרב. הנזירה הצנועה שעשתה עליה לרגל ממרחקים ניצבת בין קהל של גברים. כל אחד מהגברים הללו מביט לכיוון אחר, כיוון של חולין. אבל רק היא משירה מבט נועז אל זה היושב במרומים. אצלה זיהיתי כיצד החוץ והפנים מתאחדים.
בצילום, כמו בחיים צריך מזל...... רצה הגורל וקרן השמש החודרת מגג כנסיית הגבר, מכל האנשים שלובשים שחור, "בחרה" ליפול על האישה היחידה שכסותה לבנה.
